טקסי הזיכרון שהזכירו את בארי: ד"ר עליזה בלוך, ראשת העירייה לשעבר ביקרה בתחילת המלחמה בבארי יחד עם יוחנן מאלי, מנכ"ל העירייה באירוח ולווי מרגש של חיים ילין. השבוע היא כתבה על כך פוסט ברשת החברתית, כי הרגישה כמה הקשר בין מה שקרה בדרום לשואה – מורגש בעצמות.
כך כתבה: "תוך כדי הביקור, בעודנו מסתובבים בין הבתים השרופים וההרוסים, הרגשנו שזה לא יכול להישאר אצלנו בלבד, אנחנו חייבים לגרום לכמה שיותר אנשים שיכירו, שיראו. שיריחו. ידעתי שהפסקת האש נמשכת עוד יומיים, ובתוך 24 שעות ארגנו אוטובוס של תושבים, מנהלים ועובדים מבית שמש לסיור בבארי.
"המראות היו בלתי נתפסים. מטבח שנעזב אחרי ערב חג כשהכלים עוד במדיח. שקית במבה פתוחה שאחד הילדים השאיר על השולחן, הרס מוחלט והרבה פיח ושחור. וכשחיים מתאר את החוויה, אי אפשר שלא להתרגש ולבכות. בתום הסיור, באופן כמעט ספונטני, נעמדנו כולם ברחבה. הדלקנו נרות, קראנו יזכור, אמרנו קדיש ושרנו את התקווה.
"היה לי חשוב לקחת את המשלחת לבארי. שכולם יוכלו לראות, להריח, להתחבר. עבורי זה היה ממש מסע זיכרון שואה. זה היה הרגע שחלחלה בי ההבנה שאנחנו בתוך אירוע היסטורי ענק. זה היה הרגע שהבנתי לעומק את מה שהסברתי שנים במסעות לפולין ואיתו גם תחושת כובד האחריות"
"כמי שניהלה הרבה שנים מסעות לפולין, הרגשתי משהו מאוד מוכר, מעין תחושת דה ז'ה וו. סוג של סגירת מעגל דמים. ובלי להגיד את המילה 'שואה' זו הייתה החוויה. תמונות קשות שמזכירות את המראות האיומים ממיידאנק. ההליכה השקטה של כולם שהזכירה את הצעידה בשבילי אושוויץ. איש העדות שנחנק תוך כדי דיבור. המחשבות שצפות כל הזמן – מה הייתי עושה אילו הייתי פה כשזה קרה. הטקס המאולתר בסיום, עם שירת 'אני מאמין', ובכלל.. ההבנה שכמו שהיטלר ראה בכולנו יהודים ולא הבחין בין דתיים, חילונים או אנשי הבונד, גם סינוואר לא הבחין בין קבוצניקית מבארי שיצאה לריצת בוקר בשבת, לתושב אופקים בדרכו להקפות בבית כנסת.
"רק שהפעם זה היה אחרת, עדיין חי ומדמם. הכרתי באופן אישי את מתי ווייס מבארי. מתי עבדה איתנו בברנקו וויס והיא ובעלה נטבחו בביתם. כשעברנו ליד ביתם, עבורי היא הייתה עדיין דמות מוחשית. מידי פעם אני שומעת את הקלטת השיחה האחרונה שבה היא נפרדת מהמשפחה כי היא מבינה שזה הסוף. מתי היא לא אנה פרנק או כל דמות מיתולוגית שקראנו עליה בספרים. היה לי חשוב לקחת את המשלחת לבארי. שכולם יוכלו לראות, להריח, להתחבר. עבורי זה היה ממש מסע זיכרון שואה. זה היה הרגע שחלחלה בי ההבנה שאנחנו בתוך אירוע היסטורי ענק. זה היה הרגע שהבנתי לעומק את מה שהסברתי שנים במסעות לפולין ואיתו גם תחושת כובד האחריות. בתקווה ובתפילה להיות ראויים".